בעבודתה של דניאל שופרא, "הוראות ליצירת סולו", ניכרת התייחסות מודעת לדקדוק הפנימי של פרקטיקת הכוריאוגרפיה, שמסבה את תשומת הלב גם לשלבים בתהליך היצירה שהם בלתי נראים לקהל, כמו ההתמקמות הפיזית של הגוף, הגדרת מוטיבציות לפעולה והיכנסות המבצע למצב הפרפורמטיבי. בתחילת העבודה חמש הרקדניות "מצהירות אמונים" להוראות ליצירת סולו, ומבטיחות "לדבוק בהן ולהמחישן על-ידי תנועה ונוכחות". מרגע הישמע ההוראות עצמן, נפרש תהליך הגשמתן הגופני והכוריאוגרפי בצורה אנליטית למדי דרך פעולותיה של כל אחת מהפרפורמריות, כשבשלב מסוים הן אפילו מפרטות את ההנחיות, מתארות את הפעולות וסופרות את הקצב שלהן תוך כדי ביצוען. בסיום העבודה מתחולל מפנה בהתרחשות הבימתית, והיא הופכת ממרחב של קולות שונים וגופים מובחנים לתגובה משותפת ומסונכרנת להוראות, שמבוצעת על-ידי ישות קולקטיבית פועלת אחת.